חוויות מהסדנא לצמיחה כלכלית
המפגש השלישי
חזרנו חדורי התלהבות
מהמפגש השני של הסדנא לצמיחה כלכלית, כשבסך הכל מאחורינו שבועיים מאז
המפגש הראשון והיציאה לדרך חדשה. כל ההתחלות קשות, במיוחד כשמדובר בשינוי הרגלים ואחת כמה וכמה כשהנושא הוא: כסף. הפעם התיישבנו לשולחן הדיונים (במטבח קרוב למקרר...), כשהמטרה העומדת לנגד עינינו ברורה וחד משמעית: עלינו לצמצם מסך ההוצאות שלנו סכום של 3,134 ש"ח.
"את יודעת מה המשמעות של זה", אמר בעלי כשהוא מתבונן בי במבט רציני. "מה אתה כבר מתכנן?", שאלתי מודאגת. "להוריד לי את הקפה עם החברות בשישי בבוקר? בחלום הלילה!", אמרתי, כשאני פותחת את המקרר ושולפת משם מעדן.
"די, תהיי רצינית לרגע", הפציר בי בעלי. "בכל יציאה כזו כמה את מוציאה? 120, 150 שקל? תעשי חשבון, מדובר ב600 שקלים לחודש! זה לא צחוק!".
"זה עדיין יותר זול מפסיכולוג", עניתי "ובאמת, אני חייבת את ההתאווררות הזו נפשית. וחוץ מזה תחשוב לרגע, שאני אומר לך לוותר על משחקי הליגה בכדורגל שאתה משוגע עליהם. זה גם עולה לנו לא מעט".
מלחמות היהודים על הקפה של שישי בבוקר
"מה את משווה?" נזדעק בעלי להגן על אהבת חייו, "פה מדובר על אירוע ספורטיבי שמחנך למצויינות, כשבקפה מה אתן עושות בעצם? רק מרכלות אחת על השניה". ועל מנת לתת משנה תוקף לדבריו הוסיף בהצטדקות: "אני יודע שקשה לך מותק, אבל תזכרי מה המנחה אמרה: "כשאתם מתלבטים האם לקצץ בסעיף מסויים או לא, שאלו את עצמכם האם הסעיף הזה קשור לערכים שלכם או לא" וברור שמצויינות ותחרות הוגנת, עולה על בירבורים בבית קפה, לא?".
הבטתי בבעלי משועשעת עקב נסיונות ההיחלצות שלו ואמרתי: "אל תקרא לי 'מותק' ואל תנסה 'למכור' אותי כי לא תצליח. אבל אתה יודע מה? בוא נעזוב כרגע את החברות שלי והכדורגל ונעבור לשאר ההוצאות".
בעלי הסכים מיד (לא אחד כמוהו יהין לסכן את המנוי שלו למשחקי הליגה) ועברנו להוצאות המשתנות. לאחר דין ודברים שנמשך עמוק לתוך הלילה, וויכוחים מתישים אודות 'מה חשוב וכמה, על מה לוותר ולמה', חיסול של ערימת תפוזים, שניצל מהצהריים וחצי חבילת ביגל'ך, אחזנו בידינו מסמך ממורט ומסמורטט, מלא במחיקות וקשקושים, אבל גאה להציג את המאזן, כשהחריגה עומדת על 986 ש"ח בלבד מתוך ה3,134. כלומר הצלחנו לצמצם 2,148 ש"ח!
מקצצים ובוכים
ושלא תחשבו שזה היה פשוט. עברנו סעיף סעיף וקיצצנו. את העוזרת למשל צמצמתי לפעם בשבועיים במקום פעם בשבוע, את הוצאות התקשורת התחייבנו לקצץ בחצי, כיווצנו את תקציב הבילויים שלנו (אפילו הקפה של שישי בצהריים, יאלץ להסתפק בתקציב של 50 ש"ח), החלטנו להמתין עם גרדרובת חורף עבור שנינו, את המייבש הוחלט להפעיל רק בימים גשומים באמת ובינתיים לחזור ליריעת הניילון שמכסה בפני גשם וכן הלאה וכן הלאה... וזה עוד כלום, לא תאמינו כמה כסף מסתתר לנו בין ההוצאות הבלתי ידועות. מאות שקלים שלא ידוע בדיוק מה עלה בגורלם. ועדיין למרות המאמצים נותרה לנו כמעט אלפיה לצמצם.
"קדימה, תחתכו!", הורתה לנו המנחה כשהצגנו בפניה את התוצאות. "מה תחתכו?" נזעקתי. "לא נשאר ממה לחתוך!".
"בכל זאת תחתכו!"
"בכל זאת תחתכו!". המשיכה המנחה בשלה והוסיפה בשלווה: "מתי תבינו שהכסף הזה לא שלכם? אין לכם אותו. הוא אינו ברשותכם. זה מה יש ואתם צריכים למצוא דרך לחיות רק ממה שיש לכם! אני מסכימה ש'הקרב על האלף' האחרונים הוא הכי קשה באמת. הוא דורש הקרבה אמיתית. אבל שלא תטעו, גירעון של 1,000 ש"ח צומח במהירות לאובר בלתי נסבל, כשהמרחק לסחרור הלוואות ופשיטת רגל, לא כל כך גדול." ולאחר אתנחתא קצרצרה היא הוסיפה ואמרה:
"זה שקשה לכם, זה ברור לי. אבל תחשבו, נניח שלא היו בנקים ולא היה מושג של אשראי או הלוואה. האם הייתם יוצאים לגנוב בטענה ש"אתם חייבים, אבל פשוט חייבים את הכסף הזה, כי אין לכם מספיק"? לא. לא הייתם גונבים. או שהייתם עובדים שעות נוספות ומרוויחים יותר כסף או שהייתם - מוותרים. ועכשיו, חיזרו למאזן ותמצאו דרך לאפס אותו!".
הלך על השווארמה, אבל... היה שווה
לא יכולנו להתווכח עם ההגיון שבדבריה, אני חושבת שזה היה רגע המפנה שבו הבנו כי באמת אנחנו נלחמים על העתיד שלנו. על החופש שלנו, וקבלנו על עצמנו להצטמצם עד כמה שידרש מאיתנו.
בניגוד לנו, היו משתתפים שהאסימון נפל להם כבר קודם, והם חוו תחושות חדשות של שליטה ושלווה שכבר מזמן שכחו מהן. היה שם זוג למשל, שהבעל עובד נורא קשה והכיף שלו זה לקנות שווארמה בדרך הבייתה. חשבון פשוט הצביע על 600 ש"ח הוצאה לחודש ולמרות הקושי הוא החליט לוותר. "נכון שאני מתגעגע לשווארמה, אבל התחושה המדהימה של להיות בשליטה, לא הייתי מוותר עליה גם תמורת עשר מנות שווארמה!".
משתתפת אחרת שיתפה ואמרה: "יש לי תחושה טובה שעשינו הרבה דרך. הרגשה של התחייבות, שניצלנו בדקה ה-99. כי ברמת החיים שהתרגלנו לחיות בה, מהר מאד היינו מגיעים לחוסר כל". ומשתתף נוסף אמר: "בתחילה חשבתי שאיאלץ לוותר על החלפת הרכב שלי, אבל כעת אני מבינה שאין צורך לוותר אלא רק להזיז. להרחיק את התאריך. כעת, כשהכל בשליטה, אוכל לדעת בדיוק מתי תהיה לי אפשרות להחליף את הרכב, והפעם זה יהיה מכסף ששמתי בצד ולא מכסף של הבנק!"
נשלחים לשלושה חודשי הרצה
ההרצאה התקדמה וכל מי שלא הצליח לאפס את המאזן נשלח לנהל רישום יומי של כל ההוצאות (כולל סיגריות, מסטיקים ושטויות ב'פיצוציות'), למשך 3 חודשים. כל השאר נשלחו ל'שלושה חודשי הרצה', בהם מידי חודש עורכים מקצה שיפורים, עד שמגיעים לרמה בה יודעים בוודאות כמה עגבניות המשפחה צורכת בשבוע וכן הלאה. בנוסף התחייבנו לעבור לזוגיות 'שקופה', כשהכל גלוי ומדברים על הכל. כי לדברי המנחה, "רק אם קיימת תקשורת בין בני הזוג והפרוייקט הוא פרוייקט זוגי, אפשר להצליח".
פרוייקט משפחתי - לא למבוגרים בלבד
שעורי בית נוספים שהוטלו עלינו, היו לקיים שיחה גלויה עם הילדים אודות המבצע המשותף. אחת המשתתפות ציינה שמאז שנכנסו לנושא התקציב, הבן שלה אמר לה:" אימא, פעם היית נורא עשירה ועכשיו אין לך בכלל כסף" והוא היה מודאג נורא. המנחה הסבירה, שעם ילדים צריך לנהוג בזהירות בכל מה שקשור לכסף. "אם למשל תשאלו ילד שיש לו שטר של 50 ש"ח, כמה כסף יש לו? הוא יענה - 50. אבל אם תשאלו מבוגר את אותה שאלה הוא יענה: 50 ועוד כל התקרה של האשראי שיש לו..."
"הסיבה היא, שהילדים לוקחים את הדברים כפשוטם. הם מבינים שיש בעיה ושאנחנו במצוקה או על סף עוני. וזו ממש לא המטרה. צריך להסביר להם, שהמשפחה מתנהלת כלכלית על מנת להשיג את ההיפך - חופש כלכלי ועצמאות אמיתית, שבהמשכה ניתן יהיה להגשים כל מיני חלומות משותפים כמו נסיעה לחו"ל, רכישות שונות וכד. מדובר בשיחה מלהיבה שמטרתה לרתום את בני הבית לשמאמץ הכרוך בתהליך".
המפגש השלישי הגיע לסיומו ואנו, מלאי תובנות חדשות נפרדנו מהמנחה והמשתתפים וצעדנו לעבר המכונית, ושבוע העמל הנוסף שמצפה לנו בניסיון להכיל וליישם את כל מה שלמדנו בסדנא.